מה אפשר ללמוד על גיל ההתבגרות מהספר- "תגידו לזאבים שחזרתי הביתה"?

מה הסיפור?

את הספר "תגידו לזאבים שחזרתי הביתה" כתבה קרול רבקה בראנט וראה אור בשנת 2012.

"תגידו לזאבים שחזרתי הביתה" הוא רומן התבגרות טעון רגשית סביב מתחים משפחתיים, פחדים, כמיהות וסודות. הספר מתאר דרך השכבות השונות של העלילה על האופן שבו חמלה נדרשת לעיצוב חיינו ואישיותנו.

העלילה מתרחשת בשנות ה-80, כאשר נגיף האיידס הטיל אימה על הציבור, והחולים בו הוקעו מהחברה.

הדמות הראשית היא ג'ון, בת ה-14, נערה קצת משונה ובודדה. מרכז ההתמודדות שלה הוא האובדן של דודה האהוב פין בשל נגיף האיידס. הקשר הייחודי והקרוב שלה עם דודה היה עוגן משמעותי בחייה, ומשנפטר ג'ון ממשיכה להיאחז בזיכרונות של הזמן שלהם ביחד, בחברות שהייתה ביניהם ובתחושה שהיה אדם שהבין וקיבל אותה עם מוזרותה ואף העניק לה תשומת לב מיוחדת. ג'ון מתמודדת עם מאבקים פנימיים ברגשות שלה, מחפשת דרכים להתמודד עם האבל, וחווה מאבקים עם אחותה הגדולה גרטה.

היא מתחילה לעסוק בשאלות הפתוחות על מה שהיא לא יודעת- על דודה פין, על האיידס, על משפחתה שלה ואפילו על עצמה...

הספר כל כך נגע לי בלב, הוא בדיוק מה שאני אוהבת- רומן עמוק אך לא יומרני, על חוויה אנושית מורכבת. איך מתחת לכל השכבות והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו מסתתרת הכמיהה, הכמיהה שזורה בהיבטים רבים במסע שעוברת ג'ון עם עצמה לאורך הספר- דרך משיכתה לימי הביניים והכמיהה לשחזר ולחיות בתקופה ההיא, הרצון לשקם את היחסים עם אחותה גרטה ולחזור להיות קרובות כפי שהיו בעבר והכמיהה של כל נערה מתבגרת להיות מיוחדת ומעניינת ואהובה.

*התמונה לקוחה מאתר "עברית"

יחסי אחיות מתבגרות- למה אני ואחותי לא קרובות?

לעיתים ניראה שאחיות (במיוחד בגיל ההתבגרות) שונאות אחת את השנייה, אימהות מסתכלות מהצד בכאב לב ותוהות "איפה נכשלנו?". היחסים של ג'ון וגרטה מזכירים לנו שהריבים שאנחנו רואות, זה לא כל הסיפור. הקינאה של האחיות האחת בשנייה היא טבעית, הקינאה הכואבת גורמת לעוקצנות, הרצון להכאיב כי לי כואב... כך גם עושות גרטה וג'ון אחת לשנייה. אך הקינאה הזאת גם מספרת מה כל אחת מעריכה בשנייה. הקינאה גם היא חוט מקשר בין האחיות, והן מוכיחות לאורך הספר שלמרות הקינאה והמטענים, הן תמיד יבחרו להיות שם אחת עבור השנייה.

כי גם כשזה לא ניראה לעין, גם כשאחיות נראות שהן אויבות מושבעות, בין אחיות תמיד יש ברית.

יש קשר מקודש שאינו מדובר ולא תמיד נגלה. היחסים בין ג'ון לגרטה מדגימים את הברית העדינה הזו, עד כמה הן קשורות לאחת לשנייה וזקוקות אחת לשנייה, גם כאשר ניראה שהן כל כך שונות, חיות חיים שונים, ורחוקות אחת מהשנייה. על אף שניראה שגרטה מתעמרת בג'ון, מתחת לרוע של גרטה אל ג'ון מתגלה עד כמה היא כמהה ליחסים קרובים איתה, מתגלה הכאב והאבל על כך שהן לא קרובות שבא לידי ביטוי בעוינות ובוז של גרטה לג'ון.

על להרגיש שונה בגיל ההתבגרות

ג'ון מרגישה אאוטסיידרית, אין לה באמת חברים, והיא מסוג המתבגרות שגם בוגרת לגילה וגם לא.

לאורך הספר ג'ון עוברת מעין מסע התבגרות. האבל על דודה פין מספר גם על הכאב שלה לאבד אדם שהבין אותה, שקיבל אותה ואף העריך את השונות שלה. ג'ון מרגישה בכל זירה בחייה חריגה, מוזרה ומעט דחויה, פרט לזמן שלה עם פין. עם פין היא הרגישה מיוחדת ואהובה ולכן גם היא מנסה לאחוז בתחושה זאת בכל כוחה. בתהליך האבל שלה, היא מגלה כי היא לא היחידה שמרגישה שונה ולא שייכת, גם פין הרגיש כך, וגם טובי בן זוגו של פין, וגם ההורים שלה כל אחד בדרכו, ואפילו גרטה.

ג'ון מסתובבת עם חוויה של המון בושה, על מוזרות שלה, על הרגשות שלה, על האיידס של דוד שלה.

היא לא יודעת מה מותר לה להרגיש ולחשוף על עצמה ולמי. זאת חוויה מאוד אופיינית בגיל ההתבגרות- חווית הבושה. כמו כל מתבגרת (ובעצם כמו כל אחד ואחת) ג'ון רוצה שיגידו לה שהיא בסדר, שמותר לה, שהיא גם בסדר ונורמלית וגם מיוחדת ושונה. הנירמול שמותר לחשוב מחשבות מוזרות או "אסורות" ומותר להרגיש משהו גם אם ניראה שאנחנו לא אמורות, הנירמול מפחית משמעותית את הבושה ומסייע בגיל ההתבגרות לחזק את הבטחון ולהתחבר לאותנטיות ולפגיעות שלנו ולקבל את עצמנו, במקום להילחם בעצמנו ולבנות מגננות וחומות שלא יאפשרו לאחרים להתקרב, ובעיקר לא יאפשרו לנו להתקרב לעצמנו...

על אימהות ובנות ולמה הן לא מבינות אחת את השנייה?

אמנם זה ניראה כמו חלק קטן בספר- מערכת היחסים של ג'ון עם אמא שלה, אך בעיני הוא מספר המון.

אמא של ג'ון נושאת את הכאב והאבל שלה, כאב שג'ון לא יכולה לראות ולהבין בכלל. לאם יש עולם שלם של זיכרונות ואכזבות שהצטברו לאורך השנים ביחסים עם אחיה שנטש אותה והלך להגשים את החלומות שהיו גם שלה רחוק ממנה, אחיה ששונה בנטייה המינית שלו והיא שהייתה צריכה לראות אותו נחלש וקמל לאור מחלתו. את כל זה ג'ון לא יכולה לראות או להבין. בנות לא מצליחות לראות את הלב של האימהות שלהן, בטח לא בגיל ההתבגרות. לפעמים זה אפילו מפתיע שהן מגלות בגיל מבוגר עם מה התמודדה אמא וכמה הן לא ידעו והבינו.

כואבת את האובדן של אחיה, את האובדן של הקשר איתו ואת החלומות שהיו לה איתו, היא מלאה בכאב.

גם אמא של ג'ון לא רואה את הלב של ג'ון, היא לא יכולה להבין את הרגשות העמוקים של ג'ון לפין, היא לא מבינה את יחסי היריבות בין ג'ון לגרטה, והשיפוטיות שלה והאשמה לטובי כ"רוצח" של פין, לא מאפשרים לג'ון לספר לאימה על הקשר עם טובי. וזאת הסיבה שבנות מסתירות מהאימהות שלהן, החשש משיפוטיות, מחוסר הבנה, מאיסורים והטפות במקום שיח.

"תגידו לזאבים שחזרתי הביתה" ולוגותרפיה.

חיפוש המשמעות בצל האבל והבדידות נגלה בצורה ברורה דרך הקשר הנרקם של טובי וג'ון,

היחסים ביניהם מספרים על הסבל שבאבל, על אלו המתאבלים שנשארו ומתגעגעים יחד, כל אחד את הגעגוע שלו. היחסים ביניהם מספרים גם על מציאת משמעות באבל, המשמעות בתפקיד של לטפל בזולת.

כשג'ון מרגישה שיש לה תפקיד- לטפל בטובי היא מתמלאת משמעות חדשה, היא מרגישה שיש לה תפקיד ואחריות. לאורך הספר היא מגלה גם את מרחבי החופש שלה לשנות גם את מה שניראה מוחלט וגמור, ג'ון מגלה גם מה קורה ליחסים כשאנחנו מחליטות לשנות עמדה ביחס לאנשים הקרובים לנו...

ספר מקסים, מרגש, שמזכיר את היופי שבלהיות אנושיים, לא מושלמים, ואנשים מרגישים.

מתאים לקריאה משותפת או מקבילה של אמא ובת.

_

*קישור לספר באתר העברית- כאן .