מה הקטע של מתבגרות ומבוכה? למה הכל מביך בעיניהן? והאם זו חרדה חברתית?

גם את שומעת את הבת המתבגרת שלך משתמשת במילה "מביך" על המון דברים?

"אני לא אעשה את זה, זה מביך", "אל תגידי את זה יה מביכה..."

~

חשוב להבחין שמבוכה חברתית וחרדה חברתית הם שני דברים שונים.

מתבגרות תופסות כל דבר שלא תואם את הדימוי שהן רוצות לשדר כמביך. בהמשך לכך, מתבגרות מנסות להחזיק כמה שיותר שליטה על חייהן וכך מנסות גם להחזיק שליטה על מה יחשבו עליהן, ולכן העמדה של-  אני מחליטה איך נראה, איך מתנהגים, ומה מתאים לי", היא עמדה טבעית בתהליך ההתפתחותי אבל הביטוי שלה הוא שכל דבר שלא מתיישר לפי מה שניראה לה מקובל, הוא מביך.

ה"מביך" הוא הרבה פעמים מילת קוד ל"אני מרגישה חשופה", "אני רוצה שליטה" או "אני מפחדת מהתגובה של אחרים". זו דרך לבטא צורך במרחב, ביטחון ופרטיות בתקופה שבה הכול מרגיש רגיש וטעון יותר.

אם מתבגרת עסוקה כל הזמן על מה חושבים עליה זו חרדה חברתית? 

הנטייה לעסוק במה חושבים עלינו היא נטייה טבעית, בגיל ההתבגרות בייחוד אצל בנות היא מאוד מוגברת. נערות חושבות שכולם מסתכלים עליהן וכולם חושבים עליהן, הן מספרות לעצמן סיפור בראש שבטח רואים את הפגמים שלהן, ובטח חושבים עליהן את הדברים הכי גרועים שיש- טיפשה, מכוערת, בלי חברים, מביכה... כדי להתמודד עם החרדה מפני שיפוט ותחושת מבוכה, הנטייה שלנו היא להגן על עצמנו.

כדי להגן על עצמן שלא יפגעו נערות נוטות לתקוף אחרים או להימנע מסיטואציות-

לתקוף אחרים- לחפש מישהו להאשים או באמצעות שיפוטיות לאחר. לכן הן נוטות לרכל על אחרות או אפילו להיות ממש רעות לבנות אחרות, ולפעמים גם אנחנו האימהות סופגות את האש. אלימות ואגרסיות ואפילו התנהגות בריונית הן פעמים רבות תוצאה של בושה או של החשש מפניה.

הימנעות- להימנע מסיטואציות עם סיכון לתחושת מבוכה או בושה, ולהיות מודעות לעצמן כדי "לא לפשל". ההימנעות והעיסוק העצמי עלולים להעמיק ולהתרחב ולהתפתח לחרדה חברתית. ככל שמעמיקה החרדה העיסוק בפגמים העצמיים עולה, וההימנעות ממצבים מעוררי בושה עולה ולאט לאט היא מפסיקה ללכת למקומות ולהיפגש עם אנשים.

מהי חרדה חברתית?

חרדה חברתית היא הפרעת חרדה המתבטאת בפחד משמעותי וממושך ממצבים שבהם האדם עלול להיות חשוף לשיפוט, מבוכה או דחייה. קיימים שני סוגי חרדה חברתית עיקריים: חרדה כללית- חרדה ממצבים חברתיים שונים וחרדה ספציפית- הממוקדת במצב חברתי מסוים כמו דיבור בפני קהל. 

החרדה גורמת להימנעות ממצבים חברתיים, מה שמוביל להגבלה בחיי החברה, בעבודה או בלימודים, ולעיתים באה לידי ביטוי גם בתסמינים פיזיים כמו הסמקה, הזעה, רעידות, יובש בפה, דפיקות לב וקוצר נשימה. הלופ המחשבתי מאחורי החרדה לרוב נסוב סביב מחשבות כמו: "כולם מסתכלים עליי", "אני לא שייך", "אני נשמע טיפשי", ואמונה שהם חייבים להיראות מושלמים תמיד. חרדה חברתית היא אחת מהפרעות החרדה נפוצות, וסובלים ממנה אחוז משמעותי מהאוכלוסייה במידה זו או אחרת, ולרוב היא מתחילה להתפתח בגיל ההתבגרות.

אצל נערות מתבגרות, החרדה החברתית לרוב מאופיינת בהנחה שכולם חושבים עליה ושופטים אותה, וזה מעורר מודעות גדולה מידי למראה ולהתנהגות ובכך גם זהירות ואף הימנעות בכדי לא לחוש תחושת מבוכה גבוהה מידי. הפגיעות שלנו בגיל ההתבגרות היא מסוכנות לנו, כי ברגע שיגלו אותה ישימו עליה וילעגו לי, ואין דבר נורא יותר (בייחוד בגיל ההתבגרות) מתחושת הבושה הזאת.

בטיפול במתבגרות עם חרדה חברתית, המטרה היא לא להכחיד את החרדה. הפחתת החרדה היא למעשה תוצר לוואי של העבודה הרגשית שאנחנו עושות.

המטרה המרכזית היא לשאת את חוסר המושלמות ואת הפגיעות לא כדבר הרסני ומסוכן.

למעשה, מאחורי החרדה שיתפסו אותי בפגיעות שלי ואני ארגיש בושה בלתי נסבלת, עומדת ההנחה שאני חייבת להיות מושלמת.  החרדה מפני בושה היא הפחד שלא יאהבו אותנו באמת אם ידעו מי אנחנו באמת, אם יגלו שאנחנו לא מושלמות.

בטיפול אנחנו עובדות בכמה מישורים- בכדי לא לפחד שידעו מי את באמת, את צריכה קודם כל לגלות מי את. חלק מהתהליך ההתפתחותי בגיל ההתבגרות הוא גיבוש הזהות, לא לדעת מי את זו תחושה טבעית בגיל ההתבגרות אבל גם מפחידה. אז אנחנו עובדות לגלות את הכישרונות, הכוחות, החלקים שהיא אוהבת בעצמה וגם על איך היא יכולה להביא את כל אלו באותנטיות החוצה. במקביל אנחנו בוחנות את ה"מבקר שבראש" זה שמאיר לה כל הזמן מה היא לא, ושופט אותה ומפחיד אותה  מה יקרה אם...  בעצם אנחנו מבינות שנתנו למבקר הזה את ההגה לחיים שלנו, הבקר גורם לתחושת חרדה חברתית חזקה והדרך להשתחרר היא לקחת בעלות על הסיפור שלנו.

ד"ר ברנה בראון חוקרת ומרצה בנושא בושה, מדברת על חשיבות היכולת לקחת בעלות על הסיפור שלנו, לדבריה, אמנם מסוכן לקבל את מוקדי הפגיעות שלנו אבל מסוכן הרבה יותר לוותר על אהבה, השתייכות ואושר. היא מאמינה שההפך מבושה הוא אומץ. בעבודה עם מתבגרות אנחנו מדברות על היכולת להיות אמיצות, מה זה אומר באופן כללי, אבל מה זה אומר עבורנו כבנות? למה אומץ תמיד נשמע לנו כמו ללכת להילחם בקרב או להציל את הנסיכה? ואלו לא שייכים לנו הבנות... כלומר, האומץ לצאת מהבית בלי איפור או לספר בדיחה כשאני נמצאת עם חברים נשמע עלוב לעומת מה שאנחנו חושבות שזה "אומץ באמת". בטיפול אנחנו מנסות להרחיב את מושג האומץ ולבחון באילו סיטואציות בחיים נדרש ממנה אומץ, ואיך בכלל מגייסים אותו. למשל, אנחנו עושות רשימה של פעולות חברתיות מעוררות חרדה מפני בושה, ומדרגות אותן מהקל קשה ולאט לאט מנסות לאתגר את הנערה בלהתנסות בהן. כשהיא עושה פעולות שעוררו בה חרדה והיא רואה שהן לא הבילו לחוויית בושה נוראית כפי שדמיינה או שאמנם הרגישה בושה אבל יכלה לשאת אותה, זו תחושה של עוצמה ענקית וריפוי, האומץ מנצח את הבושה.

מצרפת כאן קטע יוטיוב מתוך הטד של ברנה בראון, בנטפליקס יש הרצאה מהממת שלה שנקראת "קריאה לאומץ", מומלץ מאוד לראות עם מתבגרות.

*

איך את כאמא יכולה לסייע למתבגרת שלך עם הבושה?

למעשה יש לך תפקיד מפתח בנושא הזה, ד"ר ברנה בראון אומרת- "אנחנו צריכות לקחת בעלות על הסיפור שלנו, ולחלוק אותו עם משהו שהרוויח את הזכות להאזין לו. מישהו שאפשר לסמוך עליו שיגיב בחמלה...הבושה אוהבת שמסתירים אותה. הדבר המסוכן ביותר אחרי חוויה מביכה הוא לקבור או להחביא את הסיפור שלנו. אם אנחנו קוברים את הסיפור שלנו, הבושה ניזונה ותופחת" (מתוך הספר המעולה שלה- "מושלמים כמו שאנחנו").

להיות האדם שאיתו בתך יכולה לחלוק את אירועי הבושה שלה הוא כוח תומך מאוד.

את יכולה להיות האדם הזה עבורה בעזרת שלושה דברים :

1. אם תחלקי איתה אירועי בושה שלך, בכנות. זה לא תמיד קל, אבל בכך שתבחרי לשתף אותה, ברגעים שהיית רוצה למחוק מהעבר ומהזיכרון, תפתחי לה את הדלת לשתף גם אותך.

   
   

2. בדרך שבה תגיבי לסיפורי הבושה שלה.

נדרשת מידה רבה של אמפתיה כשהיא מספרת על אירועי הבושה שלה. לא לנסות לשפר את ההרגשה, לא לחפש אשמים או לתת עצות מה כדאי לעשות (וזה מאוד קשה לפעמים לא להישאב לזה), אלא להקשיב באמת ולחלוק מאמפתיה גם מנקודות הפגיעות שלך- "אני זוכרת שקרה לי משהו דומה, רציתי שהאדמה תבלע אותי, ממש מבינה אותך" , "איך אני שונאת להרגיש ככה", " אני כל כך מצטערת שעברת את זה, נשמע רגע נורא בחיים".

3. להושיט לה יד לקום.

לעזור לה אל מול הנטייה להמשיך ולנבור ולחיות שוב את האירוע ואת חווית הבושה, איך ממשיכים הלאה? איך קמים מהבושה?

לחזק את המסר שלחוות בושה זה להיות אנושיים. ושהיא מספיק מדהימה וחזקה לשאת אירועי בושה מבלי להתפרק.

ואפשר גם דרך הומור.  לפעמים מוקדם מידי לצחוק על האירוע כי זה כואב מידי, אבל אפשר להראות לה איך אפשר לצחוק עם הזמן גם על האירועים הכי מביכים. הסטנדאפיסט שחר חסון מעולה בזה, וצפייה בקטעים שלו מאוד מסייעים למתבגרות לרכך את הבושה, עוזר לראות שאפילו אנשים כמו שחר חסון חווים אירועי בושה, וגם אפשר איך אפשר למצוא את הקומי גם בסיפור הכי מביך.

לסיכום, בחרתי עוד ממה שאומרת וד"ר ברנה בראון - "הבושה הוא פחד אוניברסלי מכך שאיננו ראויים לאהבה ולשייכות, אנחנו לא חייבים לחוות בושה כדי שהיא תשתק אותנו- די בפחד שמא נימצא בלתי ראויים כדי שלא נעז לדבר על הסיפורים שלנו...  איתנות לנוכח הבושה היא היכולת לזהות בושה ולצלוח אותה בלי לוותר על תחושת הערך ועל האותנטיות שלנו, ובסופו של דבר לפתח בזכות החוויה הזאת יותר אומץ, חמלה וקשר".

אם את מזהה את סימני הבושה או החרדה המשתקת אצל בתך, אני מזמינה אותך להתייעץ

לקביעת שיחת ייעוץ